דיבור פנימי מצליף והצורך להסתתר

"הדיבור הפנימי שלכם, המייצג את מחשבותיכם ורגשותיכם הדוממים, בא לידי ביטוי בתגובות האחרים כלפיכם".

**מתוך הספר כוחו של התת מודע.

(בסוף הפוסט יש חוק יסוד בדרך לבניה מחודשת של מערכת היחסים הפנימית שלי עם עצמי).

כשהחיים באים ומציפים דבר שלא היינו מודעים אליו ומביאים טלטלה גדולה בחיים כמו איבוד של עמודי תווך, פירוק מערכות יחסים, גם בפנים שלנו משהו נשבר ואחד המקומות שבו נרגיש את הפגיעה הוא הדיאלוג הפנימי שלנו.

הדיבור הפנימי שלנו הוא כמו מראה למערכת היחסים הפנימית שלנו איתנו וגם עם העולם החיצוני לנו.

ביקורת עצמית מצליפה, חוסר חמלה לטעויות, קפדנות יתרה, ספק עצמי.. אלה וחברים יביאו לצמצום תנועה בחיים וצמצום ביטוי וגם להתקפדות מול אחרים.

(התקפדות- מרוב פגיעות וחוסר ביטחון אני שולפת קוצים לעבר סביבתי).

המקום הקשה והנוקשה הפנימי הזה מגיע לרוב כתגובת נגד לערעור ולחוסר הביטחון שנפער מסיבה כלשהי.

הוא מגיע כאילו כמגן שתפקידו למזער נזקים עתידיים,

לצמצם חשיפה,

להפנות כאב פנימה כענישה על מה שהיה,

וכהקדמת תרופה למה שעלול לבוא.

כמובן שבאופן פרדוקסלי הפחד מפגיעה מקיים את עצמו כשהתקשורת נעשית פחות חשופה ואותנטית ואנחנו סגורים מכאב שהיה ועודנו.

הפחד מפגיעה עתידית או מחשיפה ופגיעות משאיר אותנו מבודדים יותר, כמהים לחום אבל קשים עם עצמנו בפנים.

בתוך הדיבור והיחס הפנימי מקופלים גם הדעות והאמונות שלנו על העולם,

על החיצון וכאמור גם על עצמנו.

כשהדיבור קבוע, לעיתים מתריס, והביקורת היא חדה ובלתי מתפשרת, הדבר זולג מאיתנו הלאה וישנה החמרה גם בהתייחסותנו לסביבה.

כשהפנים שלנו מלא בשליליות (בין אם היא על עצמנו ובין אם היא על סביבתנו),