​​

שלושים שנים של עישון.

היו פה ושם הפסקות. לא אמתיות. קשות. שלא באו מהלב.

את ההחלטה להפסיק כבר קיבלתי מזמן. לדעתי יותר משנה.

הבנתי שזה חייב להיגמר.

אבל מתי? ואיך ?

מכל כיוון זה התחיל לחלחל.

הלחץ העיקרי הגיע מהבנות, שכבר גדלו והתחילו לדקלם לי כל יום את הסכנות. אח"כ הגיעו השאלות שלהן שבסופו של דבר הסתכמו במילה אחת: למה???

ומה תגיד ??

והריח המסריח התחיל להציק... והידיעה הנוראית הזאת שבסוף אשלם את המחיר על זה....

ואז הגיע הקורונה, ובפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי בקבוצת סיכון !  לעזאזל ! אני ? מעולם לא הייתי בשום קבוצת סיכון של כלום !

הופה !

מה קורה פה ???

קיבלתי החלטה והודעתי לבנות שזהו. בקרוב אני מפסיק. "עוד קצת" אמרתי, "כשהקורונה תעבור"...

מרגע זה נכנסתי לשלב המכירה (לעצמי ולעולם)... איך אני מוכר את זה? מאיפה להתחיל ? והכי חשוב איך אני עושה את זה קל. כי זה חייב להיות קל.

אז התחלתי לברר ולהתעניין ובעיקר להודיע וחפור לכל מי שאני פוגש שזהו, נמאס לי, זה מיותר. אני עם סיגריות גמרתי...

הסגר נפתח...ולי נגמר הזמן...והתחלתי להיפגש גם עם חברים. וגם להם הודעתי ונאמתי על זה שאני הולך להפסיק, ותוך כדי נאומים אני כמובן מעשן סיגריות ללא הפסקה....

ואז הגיעה מיכל. האמת שהיא כבר פה יותר מעשרים שנים....

ופתאום... תוך כדי שאני מקשקש ונואם ומעשן ומקשקש ומעשן, הציעה הצעה שלא יכולתי לסרב לה:

היא הציעה והסכימה לקחת אותי ולהעביר אותי תהליך שבסופו אפסיק לעשן !

אוואווו... רגע... לא נשמתי.. מתי ...תני לי רגע.. מה עם מסיבת פרידה.. להגיד שלום יפה... וזה חייב להיות קל !

"אל תדאג כפרה" היא אמרה וקבענו שיחה ותחילת תהליך לעוד שלושה ימים.

שלושה ימים של חגיגות עישון  הסתיימו במהרה והגעתי לשיחה מתרגש ונפעם כדי לגלות שלא מפסיקים היום.

"תביא רק עט ופנקס" היא הודיעה. והתחלנו.

קיבלתי מספר משימות והכי חשוב ( או יותר נכון, אז חשבתי שזה חשוב) לא נדרשתי בכלל להפסיק לעשן. להיפך. מעשן כמה שבא לי ובלי נקיפות מצפון. הכי כיף.

אבל מהר מאוד, תוך יומיים שלושה התחלתי להבין את המשמעות והתוצאה של המשימות.

זה חלחל לאט לאט אבל ממש עמוק לתוך התודעה. הדרך כבר הייתה לי ברורה וברור היה לי שאגיע ליעד.

מיום ליום התחושה הזאת השתלטה על עוד ועוד חלקים בגוף, במוח, בהרגלים, במחשבות, בהכל.

וכך במשך שישה ימים כל סיגריה קיבלה משמעות ונכנסתי עמוק לתהליך, אבל הכל היה בנוחות מלאה, בנעימות ובקלילות. ללא מאבק וללא התייסרות.

ואז הגיעה השיחה השנייה.

דיברנו על הימים האחרונים, על התחושות, המשמעויות, ההרגלים, המשימות. כבר היה לי ברור שאני עמוק בתהליך ואין לי דרך חזרה והיה לי כיף. בשביל זה אני פה וזה נראה כל כך אפשרי פתאום.

בשיחה זו קיבלתי משימות עמוקות יותר. אני עדיין מעשן. לא נדרשתי להפסיק...

אבל... הנה זה עוד מעט מגיע... אני מרגיש את זה...

כמו ילד בגן שרוצה לעלות לכיתה א', מאוד רוצה אבל עם מלא חששות כבר חיכיתי שהיא תגיד מתי.

"עוד קצת" היא הרגיעה "שלושה או ארבעה ימים"...

בימים אלו התקבעה בעצם ההכרה שזהו זה נגמר. בימים אלו כבר עישנתי ממש ממש מעט, אפילו אפשר להגיד שעישנתי בכוח.

אופפפפ... יאללה כבר שייגמר...

ואז הגיע היום.

לאחר תשעה ימים החלטנו ביחד שזהו. מחר בבוקר זה נגמר.  ממחר אני לא מעשן.

מאז אותו בוקר עבד חודש בדיוק ולא עישנתי אפילו פעם אחת.

הצורך הלך ואיננו עוד, הוא התמוגג לו אי שם בכל התהליך, שבמהלכו למדתי על עצמי ועל ההרגלים שלי המון.

המקומות שאליהם מיכל שלחה אותי עזרו לי להבין שאת האוויר שאני צריך אני לא צריך לחפש בסיגריה. יש לי מלא אוויר עכשיו. והוא נקי.

אני נותן לרגשות שלי, לחוסרים שלי, למשברים או לשמחות שלי, ובעצם לכל דבר שקורה לי לנשום אוויר נקי.

אני פשוט נושם ומתמלא באוויר. ויש לי אותו המון ובכל מקום.

מדי פעם קופצת תזכורת מאיפה באתי ומה עשיתי בשלושים שנים האחרונות ולאן פתאום נעלמה הסיגריה. הדרך לא נגמרה. אבל ההתמודדות קלה. כי זה מה שביקשתי. שיהיה קל.

קיבלתי ממיכל ארגז כלים קטן אבל מלא בזהב, ומשם אני ממשיך הלאה ולא עוצר. הדרך לפה הייתה קלה, מדהימה, נעימה ותומכת ואין יום שאני לא חושב על זה וכמה טוב לי עכשיו.

 

תודה מיכל את מדהימה

איזה מזל שבחרנו אחד בשניה.....

​

( למקור )