חרדה וגל רגשי גדול, רגליים רועדות, נשימה קצרה, סחרחורת או נימול ועוד ועוד. בתוך הגל קשה מאוד לעזור לנתקף, ולי יש ניסיון רב בגלים גבוהים 🏊‍♀️. אז הקלטתי הנחיות בקולי, צילמתי את הגינה היפה שלי והוספתי כתוביות. בתגובה הראשונה אשים לינק לסרטון, שיהיה. תשלחו למי שצריך או צריכה, בחיי שזה עוזר. עזר לכן? ספרו לי ❤️.

למה קרקוע? כל הלקוחות שלי מכירים ומכירות את הקרקוע שאני נותנת ומתרגלת ומזכירה כל הזמן. לפעמים זה נדמה כאילו זאת "תרופה" או לפחות התשובה לכל מצב. זה עלול להרגיש משטיח את מורכבויות החיים והנפש ואני רוצה לקחת כמה רגעים ולהסביר יותר לעומק את המשמעות של התרגול הזה. 1. המקום הראשון בו התחלתי לתרגל את הדבר הזה היה מול חרדה וגלי פחד. ראיתי איך הנכחה וריכוז ברגליים שלי, באדמה מוריד את רמת הדחק שהרגשתי בבית החזה ומאותו רגע עשיתי ושכללתי את התרגיל. מכיוון שהאדמה שלי (מהאגן ומטה אל הרגליים, תכף הסבר) מיומנת, זמינה לי, יציבה לרוב הדבר הזה עובד עלי מהר בצורה איכותית. עם הזמן ראיתי, שלמי שהאדמה שלו עדיין לא זמינה ויציבה, התרגול הזה הולך ומנכיח ובונה אותה. *למה אנחנו צריכים אדמה טובה-* האדמה היא המקור שלנו (מאפר בנו ואליו נשוב), היא הבסיס עליו אנחנו עומדים, היא מקור היציבות. "אמא אדמה" – האדמה אמורה להיות פורייה, יבשה אך רטובה מספיק כדי לעורר חיים, היא צריכה להיות יציבה, לא מבוקעת, עם תנועה אך ללא תנודות חזקות מידי. כאשר יש לנו "שתי רגליים על הקרקע", אנו יציבים, שקולים, לא מפוחדים. אדמה היא אהבת הגשמיות, הארציות שבאדם. אלמנט אדמה מעניק לאדם את כושר ההישרדות במצבים קשים, תועלתיות וחסכנות, הגדרת מטרות ברורות והליכה בטוחה לקראת הגשמתן. אדמה היא שמירה על הקיים. אורך הרוח, סבלנות והתמדה הדרושה להשגת המטרה. אדמה היא יציבות וכיוון ברור. היא מיוצגת ע"י העולם החומרי, הפיזי, המוחשי, הפרקטי. האדמה היא המקום אליו דברים נופלים, קשורה לסילוק פסולת והתנקות ממיותר, ניקיון, יופי, אסתטיקה, אימהות, חושניות, כסף, שפע, צרכים ראשוניים. 2. "רסיסי מדיטציה מפוזרים ביום"- • *אנחנו כל כך רועשים כל הזמן.* תמיד יש קונפליקט בתוכנו וכשהוא נפתר, בשאיפה, הקונפליקט הבא תופס את מקומו. הקרקוע נותן לנו "רפסודה" של שקט בתוך ים הרגש והגעש. מקום בו ניתן לרגע להניח לצורך לפתור את הקונפליקט הנוכחי ולנוח בתוך המצב, בתוך הגוף, במה שיש. • *אנחנו לרוב אוטומטיים, מגיבים מתוך הרגל והתניה* דפוס רגשי (וגילומו הפיזי) לא מגיע תלוש, הוא מחובר לסיטואציה שהייתה או חזרה על עצמה. הוא דובר החלטה פנימית ישנה שנובעת מחוויות עבר. אותה החלטה, אותה פעולה שמרו על האדם לאורך זמן ותקופה, אם לא היה בזה משהו שעבד טוב, האדם היה לומד אחרת ולא הופך את הדבר לדפוס פעולה. ולפעמים הדפוס הוא מה שלמדנו מהסביבה שלנו, מעולם לא חווינו משהו אחר, זה מוטמע בגוף, בשושלת, בהעברות רב דוריות. כדי לשנות הרגל עמוק ומוטמע, עלינו: 1. לזהות ולהכיר שקיים. 2. לזהות אותו בגוף. 3. להכיר את המופעים השונים שלו ואת מקורו (אם ניתן). 4. ללמוד עצירה (פיזית, רגשית, מנטלית) תוך כדי המופע הדפוסי ואז לשחרר או לבחור חדש או לבחור להמשיך כרגיל. *העצירה הפיזית היא אקוטית לשינוי ההרגל*. בלעדיה, אנחנו עדיין בשטף ההרגלי.* תרגול קבוע של קרקוע, בטח בתול מצבים רגשיים ובתוך הדפוס, יביא לחופש בחירה גדול יותר במקומות בהם אתן.ם נסחפות ונסחפים ואין בחירה או הכרה ומודעות. • *אנחנו יכולים להיות "אנטנה" מאוד איכותית בעולמנו.* כשלומדים (דרך קרקוע לדוגמה 😄) להשקיט את תנודות המחשבה, ויש יותר שקט בגוף ובראש, דברים יכולים לעבור דרכנו ביתר קלות: אוכל, מצבים של החיים שקשה לעכל, ביטוי, יצירה, רגשות שלנו ושל אחרים, חיבור לתחושות בטן ולמה שאחרים חווים ועוד. מקווה שעכשיו יש הבנה עמוקה יותר של הקרקוע ואולי גם מוטיבציה גבוהה יותר לתרגל ולעשות ככה סתם 🙂. תודה למי שקרא וקראה, אני כאן לכל שאלה ❤️.

"הדיבור הפנימי שלכם, המייצג את מחשבותיכם ורגשותיכם הדוממים, בא לידי ביטוי בתגובות האחרים כלפיכם". **מתוך הספר כוחו של התת מודע. (בסוף הפוסט יש חוק יסוד בדרך לבניה מחודשת של מערכת היחסים הפנימית שלי עם עצמי). כשהחיים באים ומציפים דבר שלא היינו מודעים אליו ומביאים טלטלה גדולה בחיים כמו איבוד של עמודי תווך, פירוק מערכות יחסים, גם בפנים שלנו משהו נשבר ואחד המקומות שבו נרגיש את הפגיעה הוא הדיאלוג הפנימי שלנו. הדיבור הפנימי שלנו הוא כמו מראה למערכת היחסים הפנימית שלנו איתנו וגם עם העולם החיצוני לנו. ביקורת עצמית מצליפה, חוסר חמלה לטעויות, קפדנות יתרה, ספק עצמי.. אלה וחברים יביאו לצמצום תנועה בחיים וצמצום ביטוי וגם להתקפדות מול אחרים. (התקפדות- מרוב פגיעות וחוסר ביטחון אני שולפת קוצים לעבר סביבתי). המקום הקשה והנוקשה הפנימי הזה מגיע לרוב כתגובת נגד לערעור ולחוסר הביטחון שנפער מסיבה כלשהי. הוא מגיע כאילו כמגן שתפקידו למזער נזקים עתידיים, לצמצם חשיפה, להפנות כאב פנימה כענישה על מה שהיה, וכהקדמת תרופה למה שעלול לבוא. כמובן שבאופן פרדוקסלי הפחד מפגיעה מקיים את עצמו כשהתקשורת נעשית פחות חשופה ואותנטית ואנחנו סגורים מכאב שהיה ועודנו. הפחד מפגיעה עתידית או מחשיפה ופגיעות משאיר אותנו מבודדים יותר, כמהים לחום אבל קשים עם עצמנו בפנים. בתוך הדיבור והיחס הפנימי מקופלים גם הדעות והאמונות שלנו על העולם, על החיצון וכאמור גם על עצמנו. כשהדיבור קבוע, לעיתים מתריס, והביקורת היא חדה ובלתי מתפשרת, הדבר זולג מאיתנו הלאה וישנה החמרה גם בהתייחסותנו לסביבה. כשהפנים שלנו מלא בשליליות (בין אם היא על עצמנו ובין אם היא על סביבתנו),

בואו נתפנה ונדבר לרגע על מועקה. אולי קמתם איתה? אולי משכתן אותה כל הסופשבוע? זה לא באמת משנה כרגע מה גרם לה, האם היה גורם חיצוני או מחולל פנימי, האם לדעתכם יש לה הצדקה או שלא. איך שלא נסובב את העניין, המועקה יושבת לנו כתחושה גופנית מובהקת. לפעמים זה כמו מדף שמישהו יושב עליו, מונח על בית החזה, לפעמים זה חבל כרוך סביב הגרון, או קוף על הכתף, אולי פשוט נטל מכביד על הגב העליון. כמה מקום אתן מאפשרות לה לקחת? והיא לוקחת. הרי מהי מועקה, אם לא משהו שנתקע? לא עובר, לא מתעכל, לא בא לידי ביטוי, פשוט יושב. יש לי הצעה ובבסיסה ההכרה, *הגוף הוא הכלי שלך, לא הכלא.* עצרו את השיגרה, תתפנו לרגע ונועו. זוזו. תניעו את החלק העליון הדחוס ממועקה. חפשו היכן היא נמצאת ותעשו מקום. אין כאן פרקטיקה, רק תשומת לב, רצון וסקרנות. אל תפחדו להיות מוזרים בתנועה, תפרצו את גבולותיכםן בהנאה ושלבו עם זה נשימה וקול: אהההה....... פפפפפפ... דיייייי.... אוףףףף! ואז עוד תנועה 🩷 ואז רגע עמידה וחיבור לתחושה, מה השתנה? תתחדשו :-) פיניתם לכם מקום, הבאתן בחירה, יצאתם לרגע מהרגיל והתקרבתם פנימה. שיהיה לנו שבוע טוב וזורם בלי מועקות 🪷.

(רגע. נבהלתי.) חלל חדש נפער, היי, וואו... כאן עוד לא הייתי. בדקתי ומצאתי - אני לא צריכה לעשות *כרגע* כלום. כמובן שאני יכולה לעשות עוד מלא, להיזכר בעבר, לדאוג מהעתיד, להמציא מציאות, ללהג בדיבור, למצוא על מה להתלונן, להביע דיעה מאוד חשובה, לרטון על מי שעושה כך, להיעצב על מי שעושה אחרת. אז מה הקונפליקט הנוכחי שמיינד שלי בוחר בשאפל היומי? לא. לא אמציא יש מאין. *כי יש ואין* עכשיו כדאי להיות גם בכלום, גם דרך פחד, גם אם בעתה, אני כאן, שוהה, מוכנה ❤️💔.

להדליק את האור – למה אני מתכוונת. כשאני אומרת למישהו שעליו 'להדליק את האור', אני בעצם מבקשת ממנו להיכנס פנימה, לחפש את התמיכה, הביטחון, החמלה, האהבה, ההנחיה, ההפניה להן הוא זקוק כל כך, בתוך עצמו. לדבר אליו מילים טובות, למצוא בתוכו את הכוחות, את המילים, את ידיעה, את המורה הפנימי. לא תמיד יש לנו על מי לסמוך בשעת משבר, לא תמיד האנשים סביבנו הם מקור לחום, עצה טובה, לתמיכה. לעיתים הסובבים לא פנויים לראות את המצוקה ולהבין את הדבר שאנו מבקשים מהם. ברגעים מהסוג הזה יכולה לעלות גם טינה או תחושת בדידות, לבדות שמגבירה את הקושי הקיים גם ככה. הדבר שלשמו קרסנו או כאבנו הופך להיות משני לכך שעכשיו הסביבה הופכת להיות גורם מכאיב. שוב לא רואים אותי, שוב אני לבד. דרך אחת וראשונית להדליק את האור היא לשאול את עצמנו באותו רגע, מה אני מבקשת מהסובבים אותי? מה הצורך הרגשי שלי כרגע? האם זה ביטחון? מילות אהבה והרגעה? אם התשובה היא כן, התחילו בלדבר אל עצמכם בשקט את אותם מילים טובות ומרגיעות שהייתם רוצים לקבל (את בטוחה, יש לי כוח, אתה יכול, אני אהובה, אני שמור). עשו זאת ברכות אוהבת, כמו שאם מנחמת את ילדה. *הדליקו את האור, היו ההורה התומך והאוהב שתמיד רציתם שיהיה לכם* (בין אם היה או יש לכם ובין אם לאו). אם הצורך הרגשי באותו רגע הוא ראיית הדרך שעברתם וחיזוק הבחירות שבחרתם. הסתכלו אתם על הבחירות שעשיתם, ראו איך כל פניה שלקחתם וקרתה שירתה משהו חשוב בחייכם או בחיים של הקרובים אליכם, ראו את הצמיחה ואת הלמידה, חזקו את הבחירה ואת עצמכם בתוכה, *הדליקו את האור, היו החבר הכי טוב של עצמכם.* (בין אם יש לכם אחד כזה ובין אם לאו). אם הצורך הרגשי באותו הרגע הוא חמלה וסליחה על בחירה לא מוצלחת בעינכם, הסתכלו רחב ועמוק יותר, תראו את החולשה שכנראה הובילה לבחירה הזאת, פחד ישן ומנהל, דפוס שמבקש להתגמש. תשמחו על העירות שהגיעה עם הכאב, הבינו את עצמכם ואת הסיבות לבחירות שאולי מנזקות אתכם. לטפו את הדמות הבועטת הזאת מבפנים, נשמו עמוק והבטיחו לעצמכם לעשות טוב, ככל שניתן לכם בכלים הנוכחים, מכאן והלאה. *הדליקו את האור, היו המטפלת הכי טובה שאתם יכולים להרשות לעצמכם*. עשיתי, עושה ועוד אעשה את זה לא מעט ❤️. עם הזמן, הקול החומל יהפוך להיות נוכח יותר, תחול התקרבות ומשהו ירווח. חיבוק ❤️.

תגידו... כמה פעמים חשבתם את המחשבה שמעסיקה אתכם עכשיו? 🙂 הקונפליקט הנוכחי, כמה כבר עסקתן בו? האם התחדשתם במחשבה הזאת? האם הפכתן בה וגיליתן כיוונים חדשים? הדרמה סביבנו כל כך גדולה ומתמשכת ועדיין לא ברור מתי תהיה רגילות חדשה ואיך היא תראה ותרגיש. בינתיים אנחנו מנתחים ומתכננים את עתיד המדינה ועתידנו ובדרך לא מוצאים לרגע שקט או הקלה. זה מרתון ארוך.. אנחנו חייבים קצת מים בדרך. אז מה יש בנבירה הבלתי פוסקת באותה מחשבה או באותו הכיוון שממשיך להזין את הרצון להתעסק בה? (ניסיון להבין, להחזיר שליטה, להרגיש חלק, לתת מקום לאשמה ועוד ועוד). מעבר לזה ☝🏽, זה טיבעו של המיינד הסוער שלנו בני האדם, שפעיל תמיד וגם אוהב חזרתיות ומקובעות ובעיקר מפחד מהשקט). אז אני אומרת, אם אותה מחשבה היא חזרתית, טורדנית ואינה מביאה אתכם לגילוי, להקלה, לרווחה ורק הופכת יותר ויותר מעיקה, טורדת או בלתי פוסקת.. אז בואו נלמד איך לעזוב את ההתעסקות. לא לריב עם עצמנו או עם המציאות, קשה ככל שתהיה. לחדול *לרגעים* מלהתווכח עם מה שהיה, לא לנסות להבין בכוח את מה שקורה או לדחוק לפתירה. בטח כשהכל עדיין רוחש ושוצף. בואו נרד רגע מהראש, נפתח חלון פנימי לאיוורור בית החזה והדעת העייפה. איך? קודם יש לזהות ולראות את הויכוח הפנימי מתרחש (כמו אדם צופה בשני אנשים מדברים ביניהם ואין לו חלק בדיאלוג), זיהינו? הקולות מוכרים? עכשיו לחייך לעומת הדיאלוג בעדינות, היי מחשבה טורדת / קבועה / לא מקדמת 👋🏼, ואז לנשוף ארוך ואף לצרף לנשיפה קול אנחה ואז להחליט *לא להמשיך* את קו המחשבה הרגיל. זיהינו? עכשיו יש *לעצור פיזית* את התנועה שקורית ברגע הזיהוי (עמודו בירושלמית), להביא כוונה לנשימה, להתחבר לתחושה שיש כרגע בגוף (או באופן יזום לשלוח תשומת לב לרגליים או כל חלק אחר, רצוי תחתון, בגוף). היי רגליים שלי, אני מברך אתכן חזרה אלי 👋🏼. לשים לב למה שקורה עכשיו, מי אני כרגע? איך זה מרגיש פיזית? ואז להניח. ולנוח מהמחשבה או הקונפליקט ❤. **אם הרעש גדול מנשוא**, אפשר לעשות 5 נשימות רועשות מאוד (!!) עם האף (כדאי להצטייד בטישיו 😉) ואז תראו שהמוח פתאום משתתק, יש הקלה, תמו שידורינו ואפשר לבחור לאן לקחת את עצמנו. (סביר שהקונפליקט הבא יצוץ 🥴😬, אבל זה לפוסט אחר על ההרגל של היאחזות בנפרדות). ** חשוב 🌟 יש צורך לתרגל את האמור לעיל (זיהוי, *עצירה* ועזיבה) עוד ועוד בסבלנות ואהבה אין קץ, לפחות כמו שתרגלתם את ההתעסקות ושינון המחשבה אותה אתם מעוניינים לעזוב ❤. (אני עושה את זה מלא, כל הזמן, כולל הבוקר). אני כאן לכל שאלה או תגובה ❤.